תסמונת הפיברומיאלגיה שכיחה בנשים, ומתבטאת בכאבים בעצמות ובשרירים המלווים בחולשה. טווח הגילים שבו מופיעה הפיברומיאלגיה הוא 20 עד 60. החולות במחלה זו מדווחות על הפרעות שינה, כאבי ראש וירידה בתפקוד. הבדיקה הגופנית מצביעה על רגישות במקומות מסוימים בגוף ("נקודות רגישות"), כמו הצוואר, השכמות, הגב התחתון, המרפקים והברכיים. הכאבים מתגברים בגלל גורמים סביבתיים, כמו חבלה, חוסר שינה, שינויים במזג האוויר ומצב דחק נפשי. יש הקושרים הופעת תסמונת זו לחבלה ולמצב הנפשי. באחוז גבוה של חולות פיברומיאלגיה מופיע דיכאון כחלק מהתסמונת. כמחצית מהחולות סובלות משלשול חוזר על רקע תסמונת המעי הרגיז ("מעיים עצבניים").
האבחנה מבוססת על הופעת כאבים מפושטים בשלד ובשרירים ובנוכחות "נקודות רגישות". יש לשלול מחלות אחרות שיכולות לתת ביטוי קליני דומה, כמו פולימיאלגיה רימטיקה, אוסטיאומלציה, מחלות שרירים מטבוליות, תת-פעילות של בלוטת המגן ועוד.בתסמונת הפיברומיאלגיה לא מוצאים ממצאים חריגים בבדיקת מעבדה וכן לא בצילומי רנטגן. לא נמצא קשר בין זיהום הנגרם על ידי וירוס להופעת תסמונת הפיברומיאלגיה.
הטיפול במחלה הוא בעיקר טיפול פיזיקאלי: התעמלות ושחייה, בתוספת תרופות מרפות שרירים. אמצעים אלה יכולים לשפר את מצב החולה. יש להסביר לחולה היטב את מהות המחלה ואת הקושי לטפל בה, וכן את חשיבות התרגילים והשחייה.
לטיפול בדיכאון, נמצא כי שילוב של תרופות נוגדות דיכאון יעילות כטיפול בפיברומיאלגיה. בחולות הסובלות מהפרעות שינה המחייבות טיפול, רצוי מאוד להשתמש בכדורי שינה. חולות בתסמונת הפיברומיאלגיה מתוחות בדרך כלל יותר מאלה שאינן סובלות מתסמונת זו. טיפול ביופידבק עשוי להרגיע את החולה ולהוריד את רמת המתח שבו היא שרויה ולכן יש לו מקום בטיפול בתסמונת הפיברומיאלגיה.
לפיברומיאלגיה אין כל היבט דלקתי ולכן אין טעם להתחיל בתרופות נוגדות דלקת לא סטרואידליות.
מקובל שאורך החיים של חולות פיברומיאלגיה אינו קצר יותר משל אחרים. זאת בניגוד למחלות רימטיות אחרות, כמו רימטואיד ארתריטיס, שם אורך החיים קצר יותר. בתסמונת זו לא נפגעים המיפרקים, לא נגרם להם נזק ולא נוצר מצב שבו ישנם הגבלה בתנועות המיפרקים או נכות עקב פגיעה בהם. חולה בתסמונת זו לא תגיע למצב שבו תזדקק לשימוש בכיסא גלגלים.
